ספרטן

נאמן לגישתו כי "אין דבר כזה דמות, רק מילים על נייר", גם בסרט זה מוביל מאמט אותנו ואת דמויותיו במבוכים עלילתיים שמאתגרים את תחושת השליטה וההבנה של המתרחש, הבנה שנאלצת להכתב מחדש עם גילויו של כל פרט עלילה נוסף. מאמט, אולי גדול התסריטאים הפועלים כיום (בסדר, גם צ'רלי קאופמן גדול) מביים את סרטו באותם אמצעים חסכנים שהופכים אותו לבמאי שנוי במחלוקת - בין האוהבים לנרתעים משיטותיו האנליטיות. העלילה, אם נחזור רגע לענין, עוסקת בנסיונו של סוכן שירות חשאי אמריקאי לעלות על עקבותיה של בתו של אישיות בכירה שנחטפה, כנראה, בידי גורמים עלומים. ככל שיותר ויותר קלפים נחשפים, כך מתבררת עוצמת המזימה. מן החומרים האלו, בקרירות אופינית ובסוג של השלמה מלנכולית עם האלימות של המציאות הנוכחית, בונה מאמט מותחן אפלולי, פארנואידי, שמציג את הימים האלו כהמשכם הישיר והלא מחמיא של ימי הבהלה בשנות השבעים.